- התנגדות קיצונית להפתעות.
- קושי להשתתף במשחקי דמיון.
- נטייה קיצונית לתכליתיות.
- זלזול בעולם הדמיון, בסרטים רומנטיים, בפיות, מכשפות, קסמים וניסים.
- נטיה לתקן אחרים כך שיגידו ויתנהגו לפי ההגיון או לפי מה שמקובל.
- נטייה קיצונית לפונקציונליות בביטוי (לצייר רק דמויות אמיתיות, וחפצים שימושיים).
- נטייה לעשות רק דברים בטוחים לגמרי (למשל לא להתקרב לילדים שלא דומים לי).
- בעיות ראייה, כאבי ראש.
- ציניות.
- רצון אובססיבי לשלוט בכל מה שקורה.
- קשיי הרדמות, שינה קלה.
- פחד ממקומות פתוחים.
- נטייה "להתנתק" לעולמות דמיוניים.
- יצירת סיטואציות שמביאות את אמא ואבא לגבולות ההבנה שלהם, למקומות של טירוף.
שאלות שכדאי לשאול את עצמנו, שאלות שמעלות אל פני השטח את יחסנו לבקשה השישית:
האם הכל אפשרי ?
האם לחלום ולפנטז זה טוב או שזה "ריחוף" חסר אחריות?
מה המקום שיש בחייך לדמיון, לאמונה תמימה, להשראה, לחזון, לאינטואיציה ?
האם חייך הם מקור השראה לילדיך?
על מה כדאי לסמוך, על התחושות או על ההגיון?
האם יש לך חלומות? האם אתה חי אותם או בורח אליהם?
מה דעתך על אנשים שחשים אנרגיה, מתקשרים עם עולמות אחרים,
שמים לב לצירופי מקרים...?
אם מחר לפנות ערב יעבור בדרכך מלאך, האם תעצור? האם תברח?מה תגיד לו? מה תספר בבית?
אמונות מפעילות שסוגרות אותנו, שלא מאפשרות להענות באמת לבקשה השישית :
האמירות שכאן, כולן מהחיים. כל אחד פוגש אותן מתישהו. כל אחת מהן, כשאנו חיים לאורה - משקפת אמונה מפעילה לפיה מה שיש הוא חומר. לפיה לא טוב להמריא ולהביט אל מעבר לאופק. לא כדאי לשוטט בעולמות של דמיון ואינטואיציה, להרחיב את גבולות הקיום אל מעבר למה שנתפס בחושים הרגילים ובחשיבה הלוגית. אמונה לפיה לדמיין ולחלום ולפעול על פי תחושות, אלה דפוסים ילדותיים, שכדאי "להתבגר" מהם. כמובן שזו רשימה חלקית.
"סתם חלומות באספמיה!"
"נו, כל הכבוד לאינטואיציה... והוכחות יש לך?"
"אל תאמין לפני שתראה עובדות בשטח"
"פתי מאמין לכל דבר"
"טוב אבל תכל'ס איך הולכים עם זה למכולת מחר בבוקר?"
"זה לא משנה מה אתה רוצה, מה שחשוב זה מה אפשרי"
"זה סתם דמיון..."
"מה כבר ביקשתי? שתתחתן, תמצא עבודה קבועה ושתהיו לי בריאים, זה הכל..."
"זה לא ראלי, סתם פטפוטים!"
"תפסיק לדבר ותתחיל לעשות"
"עיניים גדולות..."
"אני לא טיפוס כזה רוחני..."
