שי לילה טוב לך, זו אני איריס, לגבי בתי אופיר בת ה4 ו8 חודשים.
בתקופה האחרונה אופיר נורא מרוגזת. אני חשה בכאב שלה, אך לא מצליחה להבין מה באמת שורש העניין. היא מדברת ברוגז, צועקת, דורשת, מדברת בצעקות, חסרת סבלנות לחלוטין ואפילו מתגרה בי- כאילו זורקת עלי חפצים ולא פוגעת, או נתלית עלי בכוח ולא מאפשרת לי לזוז. אני חייבת לציין שהיא ילדה מאוד גבוהה ושוקלת 24 קילו כך שזה ממש לא נעים לי.. היא יכולה לתת לי מכה בישבן- חצי בצחוק חצי מתגרה בי- אבל זה כואב לי ולא נעים.
אני חשה כעס, מצד שני חשה בכאבה ובכאב שלי. לפעמים אני ממש כועסת אבל נמנעת מלנקוט בעונש, כך שבעצם אני מרגישה שאני לא ממש מצליחה לשלוט בעניין. בכלל- יש לי בעיה לשלוט בילדי, כי אני לא רוצה להיות אמא שתלטנית, אבל נראה שאני משיגה תוצאה לא רצויה.
כיצד ומה השינוי שעלי לעבור? עוד לא ממש נפל לי האסימון...
בסיומו של יום אני נותרת לא מסופקת, עם כאב פנימי, ממש פצע שותת.
אני נותנת לזה מקום, אבל מעוניינת כבר להגיע לפתרון, להבנה, לתקשורת מספקת יותר, לכבוד הדדי, לשלווה, לאווירה שתאפשר- בשורה תחתונה-ספונטניות, יצירתיות וכיף.
האם תוכל להמשיך להאיר את עיני?
היי שלום לך!
מה קורה?
אני מרגיש המון בלבול וכאב ותסכול ונדמה לי שזה ברמה כזאת ששיחות אינטרנט לא עוזרות...
מה באמת את שואלת אותי?
בבקשה תנסי במלים ספורות להביא את הבקשה או השאלה שהכי בוערת בך כרגע,
תודה, שי
אני לא מסכימה איתך.
אפשר לתת לגיטימציה לכעס ולתת אפשרות ומקום לבטא אותו בהרבה מאוד דרכים. קללות הן לא ביטוי יחיד לכעס.
צריך לתת לילד דרכים שבהן הוא יוכל להתבטא. לדבר, להתנהג, להוציא את כל הכעס הלגיטימי שלו אך ללא השימוש בקללות שהן מיותרות לגמרי.
שי, כאשר מבוגר יכעס עליך- בכביש, במשרד, בחנות ויתחיל לקלל אותך, איך תראה זאת? תעמוד מנגד ותגיד לו יופי תבטא את עצמך? תקבל את הקללות כלאחר יד?
חלק מההכנה שלנו את הילדים זה לחיים בתור מבוגרים. מה יותר טוב מלתת להם כלים להתמודדות שלא כוללים בתוכם את הקללות?
קללות מביאות לעצבנות נוספת גם של הסביבה שיוצרת מעגל הולך ומתגבר שמביא לאלימות. גם קללות הן אלימות מילולית.
יש לתת לילד מקום לביטוי מקסימלי שממש לא צריך לכלול בתוכו את הקללות.
יותר מזה. לדעתי, הקללות לא נותנות ביטוי אמיתי לרגשות. צריך להסביר לילד מה הוא מרגיש, לתת לרגשות שמות כדי שבפעם הבאה הוא יוכל להתבטא ולבטא את מה שהוא מרגיש, ללא הצורך בכלל להגיע לרמות עצבים הדורשות קללות.
מי זאת שלא מסכימה איתי?
מי זאת שבכלל לא הבינה אותי? (אשמח אם תזדהי כך שנוכל לעבור גם איתך לדיבור אישי וקונקרטי..).
את אומרת מה שצריך ורצוי וכדאי לדעתך שיהיה.
אני התייחסתי לשאלה של אמא מסויימת מאד שקוראים לה לי, בעניין הילד המאד מסוים שלה שבתגובה לכעס שלה על הקללות שלו אמר לה: "אמא, יש לי כעס בבטן שאני צריך להוציא".
ואותי (שי) באופן מאד אישי לא מעניין בכלל מה צריך ומה היה רצוי.
אותי מעניין מה שיכול לעזור, במקרה הזה ללי, לצמוח ולעשות שינוי מהותי באותו מקום שבו כרגע יש קושי.
במקום הזה כרגע יש ילד מאד מסוים שהדרך שבה הוא מסוגל לבטא את כעסו היא קללות. וילד שמקלל, ופוגע כך באנשים שהוא אוהב, לא ממש מתעניין בתאוריות שלנו המבוגרים לגבי הדרכים הראויות להחצנת רגשות. מה שמעניין אותו, ומה שכנראה גורם לו מלכתחילה להוציא את הכעס בצורה כזאת, היא ההרגשה שלא מקבלים אותו עם כל הרגשות שלו.
ולכן אני מזמין את לי לסדר שהוא הנכון להבנתי לבניית מערכת יחסים בריאה עם ילדה:
א. להיות מקבלת ומכילה ללא תנאי של הילד שלה כפי שהוא עכשיו- עם הקללות.
ב. לכששלב א. יושלם - ליצור יחד עם ילדה צורת תקשורת במשפחה שבה רגשות קשים יוכלו להתבטא בצורה פחות פוגעת.
קודם א.
אחר כך ב.
תודה לך, ודברי איתי בשמך בבקשה,
שי
לא התכוונתי לא להזדהות,
בכל מקרה- נכון שאתה מדבר על סיטואציה מסוימת. אבל יחד עם זאת,
מדוע אמא שנפגעת מהדיבור של הילד צריכה לקבל זאת?
מדוע אי אפשר להגיד לילד, גם באותו רגע של ריתחה (של הילד): "אני מבינה שאתה מאוד כועס, אני מבינה שהבטן שלך מלאה בכעס, זה בסדר להרגיש כך.
בוא נוציא את הכעס מהבטן ונעזור לך לשחרר אותו."?
אם עכשיו היא תקבל את הקללות ואחר כך תנסה לפתור אותו מהן זה לא יבלבל את הילד עוד יותר?- למה קודם מותר ועכשיו לא?
אני אומרת לבטא את הכעס. אני אומרת שהביטוי "יש לי כעס בבטן" הוא נפלא, רק שהקללות מיותרות.
זה כמו שתגיד לילד שמח ומאושר שיש לו המון שמחה בלב או בבטן שיקלל כדי לבטא את השמחה הזו.????????
נורית
שלום נורית,
אני פשוט מסתכל ורואה שלכל אחד יש קושי עם סוג אחר של ביטוי רגשי.
אני למשל אוהב לקלל מדי פעם ומרגיש שגם לי וגם לילדותי הקללות הן דרך פשוטה להביא את הכעס וגם להיפרד ממנו בדיוק בזמן.
אני לא כל כך מנומס וגם מעדיף קללות איומות בחוץ על פני פרצוף רגוע ומחוייך שמאחוריו זעם עצור שכבר שכח איך מוציאים את זה.
אז אולי אעיז ואשאל אותך - מה לך באופן אישי מפריע בקללות??
תודה על תשובתך, שי
הי שי
זיו שלי (2.5) החליט כבר כמה זמן שנורא כיף להשתין מלמעלה. אנחנו גרים בקומה שניה שהמרפסת שלנו נמצאת בדיוק מעל שביל גישה לבית השכן מתחתינו. זיו החליט שזה נורא כייף לעשות פיפי מלמעלה ולא משנה מה נאמר. הוא אפילו לא מחפש את התגובה שלנו. אני במקרה רואה את השלולית הקטנה ליד המעקה או אותו משתין בקשת.
אנחנו מעירים לו שוב ושוב. אומרים לו: "פיפי עושים או בשירותים או למטה על הדשא". אז כשאנחנו שם הוא הולך לשירותים או באמת יורד במדרגות ועושה פיפי על הדשא.
גם בגן המשחקים הוא עולה לחלק הכי גבוה של המיתקן ומשתין מלמעלה. אני מבינה שזה כיף/מעניין/מצחיק אבל איך אני נותנת לו להבין שזה פסול ולהפסיק?
תודה אהלן אסנת!
כשהייתי מדריך של קבוצה מעליית הנוער אצלנו בקיבוץ, לקחתי אותם ל"פעולה" על מגדל המים. בזמן שאני עזרתי לבנות לטפס על סולם הברזל, הבנים בשמחה רבה השתינו עלינו מלמעלה.
מה דעתך?
זו היתה אחת החוויות המצחיקות והמשפילות בחיי (ההשפלה קדמה לצחוק כמובן).
האם זיו משתין על מישהו?
האם הוא מנסה להראות שהוא "משתין עליכם מגבוה" (יש ביטוי כזה נכון?)
אני באופן אישי מאד אוהב להשתין מגבוה, אם הייתי חופשי כמו זיו בטח היה יוצא לי הרבה יותר להנות מחוויה כזאת.
להרגשתי במקרה של זיו- קשה מאד להבין מה פסול בלהשתין לחצר מלמעלה בזמן שאפשר להשתין מלמטה. אם החומר היקר מרטיב מישהו שנפגע מזה - זה כבר יותר קל להבין.
אם הוא יקבל את האפשרות שלו להשתין קצת מגבוה בכל מיני מקומות שבהם רק את ואבא שלו רואים את זה וגם "תעלימי עין" מההשתנה שלא משפריצה על אף אחד, בטח הוא ימצה את החוויה ויעבור להרפתקאת הילדות הבאה שמחכה לו.
בעיני, הציפייה מילדים בגיל של זיו שיבינו את הקודים המוזרים להתנהגות בתרבות שלנו היא ציפיה שמנותקת מהאמת הבריאה של כל ילד. לכן כדאי מאד לרכז את האיסורים לדברים שבאמת מישהו נפגע מהם, ולא לבזבז תחמושת על השתנה מגבוה, צחוקים ובלגן ליד שולחן הסדר, הפרעות בקולנוע, הצבעות או דיבור בקול רם על אנשים ברחוב וכו'.
לפני כמה זמן טיילנו אני ואלי באתר בנייה וטיפסנו לגג של מבנה כמעט גמור ופתאום היא הייתה חייבת קקי. אז הרמתי אותה מעל המעקה ו...
היה משהו לא נורמלי, בחיי...
הוא לא פגע באף אחד. הוא גם לא רוצה להשתין על אף אחד. הוא רק רוצה
להשתין מגבוה.
כשהוא עושה את זה במתקן במגרש משחקים שאין אף אחד, אנחנו לא אומרים לו כלום. פשוט המרפסת שלנו ממש מעל השביל כניסה לבית של השכנים ואני לא רוצה לפגוע בהם (תרתי משמע).
כתבתי "משהו קדום" כי בן זוגי גם מרגיש שזה משהו גברי כמו לסמן טרטוריה.
הוא גם אומר שגברים מרגישים צורך לעשות את זה כשיש להם הזדמנות.
אני דוקא חשתי שפגעתי בך, כי מאוד רצית לעזור. לא התכוונתי להצחיק אף
אחד, פשוט למדתי שגברים ונשים שונים בתפיסת עולמם. אני פשוט מרגישה שזה עולמי עכשיו. אני לא מרגישה שכמה ימים לבדי יעשה לי טוב.
א. אני אחלה מגעגועים
ב. אני מרגישה שאני צריכה למצא את עצמי, את הזמן לעצמי בתוך כל זה ולא בתנאי מעבדה.
אומנם אבי לא היה איתי הרבה בילדותי, הוא עבד כל הזמן, אבל אני אוהבת אותו מאוד וקשורה אליו וילדי מאוד אוהבים אותו.
אם אתה אומר שזה מקום עמוק וסמוי אז כנראה לא הגעתי אליו.
אני רק יודעת שאני מאוד מכבדת את בן זוגי ואוהבת אותו ומעריכה אותו. הוא האדם היחיד שאני סומכת עליו עם ילדינו.
אני לא אומרת שאני נאורה. יש בי המון חלקים, חלקם טובים חלקם פחות. אז תשובה לזה לא אוכל לתת לך בלי לנבור בנשמתי.
דוקא חשבתי שיש לך אולי כיוון יותר פשוט כמו פחד מכלבים או מפלצות?
דבר איתי (-:
אסנת
אהלן אסנת!
א. לא נפגעתי ממך. לא בגלל שאני נאור כל כך אלא בגלל שלא הרגשתי שאת נגדי אלא שהתגובה " זאת תשובה של גבר" היא לא כך כך כלפי...
ב. אני מרגיש שיש כאן משהו שעדיף לדבר עליו בינינו בלי הקהל של הפורום או הסדנא.
אם זה מתאים לך, פשוט תתקשרי אליי.
בתודה ובאהבה, שי
הי שי
אני פשוט אובדת עצות.
בני זיו בן השנתיים וחצי ואני מתכסחים לעיתים קרובות.
אני לא יודעת, אולי זה בגלל שאני עייפתי עם הילדים (עוד תינוק בבית) 24 שעות ביום כל יום.
אולי בגלל שהוא בן ראשון, רגיל שהכל עושים בשבילו. שנינו סביבו. כמה שניסינו לא לקרקר סביבו לא הצלחנו (כנראה).
כמו עכשיו- הוא רוצה שאעשה בשבילו משהו, אני לא רוצה- הוא מתחיל לבכות. בזמן האחרון הפסקתי להתייחס והוא רואה שאין תגובה, הוא מפסיק וממשיך הלאה.
כשהוא ממש רוצה להרגיז אותי הוא הולך ועושה פיפי וקקי בכל מני מקומות בבית. (הוא כבר גמול) .
אני מבקשת ממנו שתי דקות להניח את אחיו הישן במיטה, כדי שיהיה לי זמן איתו, הוא נותן לי ללכת ואז, כשאחיו כבר שוכב, הוא נכנס לחדר בזעקות אימים ומעיר אותו. שם קרה לי שאיבדתי את העשתונות. ממש ניערתי אותו. תפסתי אותו בכח. אני לא מתגאה בזה, אני יודעת שזה קרה לי מחוסר אונים שלי.
אני מבקשת עזרה כי אין לי יותר כח לחשוב.
מעבר לזה שהוא לא נותן לי לעשות כלום שלא קשור אליו ישירות, לא לקרוא, לא לתפור, לא לאכול, לא לדבר בטלפון.
רוב הארוחות שלי אני אוכלת בזעקות שבר של ילדים.
בן זוגי עוזר המון. הוא עבר לעבוד מהבית וכשיש משבר הוא עוזר.
לפעמים אני מרגישה שאין לי חיים. לפעמים אני מרגישה- למה בכלל רציתי ילדים?
אני מתנצלת על הנימה המיואשת.
עוד כמה דברים על זיו: הוא ילד עדין, נדיב ואוהב. הוא מעולם לא הרים יד על אף אחד (חוץ מאח שלו, שאז הוא מסתכל עלי לראות מה אני אעשה שהוא עכשיו הרביץ/דחף את אחיו), ילד חכם שיודע מה הוא רוצה.
תודה מראש, אסנת
את יודעת אסנת,
מאד מקסים אותי הנימה המיואשת שלך,
זה כנה וזה גלוי וזה גם אמיץ מאד ואוהב מאד לאמא להגיד בגלוי - "בשביל מה בכלל רציתי את הילדים האלה?" תודה לך מאד על הפתיחות הזאת.
זה גם בעיני הכיוון לריפוי.
לשים לב לעצמך. לאסנת.
שמתי לב שיוצא לי המון כאן בפורום להגיד את זה לאמהות, זה באמת ה"נושא החם" אצל הורים מודעים לילדים בגילאי שנה וחצי עד 4.
ואני אומר את זה שוב ושוב גם לעצמי כשאני מרגיש שאלי שלי (3) "משגעת" אותי.
את בטח מבינה שזיו שלך, המקסים והנדיב והחכם, לא באמת רוצה ללכת איתך ראש בראש וגם לא רוצה לעצמו את הייאוש שלך.
אז מה הוא כן רוצה? מה הוא מבקש בהתעקשות הזאת שלו לקבל אותך בתנאים שלו ובצורה שפוגעת בשניכם?
ובכן, הוא כנראה לא מבקש אלא דורש.
להבנתי, זיו ביקש הבה פעמים ממך ומבעלך להרגיש ייחודיות. הבקשה לייחודיות היא הבקשה השלישית. נדמה לי שהתשובה שזיו קיבל ממכם זה שהייחודיות שלו באה על חשבון הייחודיות שלך. את "נותנת הכל", מקרקרת סביבו, (בלשונך) ובזמן שאת מאפשרת לו את כס המלוכה את לוקחת לעצמך את מקום השפחה.
וזו מבחינתו תשובה קשה לשאלה "האם יש מקום לתחושת ייחודיות בעולם הזה".
וכיוון שהתשובה הזאת לא מתאימה לו ואת כנראה לא שמעת את הבקשה, הוא עבר לרמת הדרישה, שמטרתה לנער ולזעזע את אבא ואמא ובמקרה הזה להגיד לכם (ואולי במיוחד לך): "איפה את אמא?!
איפה הרצון שלך?
למה אני לא מרגיש אותך?
איך זה הפכת למין חפץ שאני משתמש בו?
אל תשאירי אותי לבד!
אני כבר לא תינוק , אני כבר יודע להפריד בינך לביני, כבר לא מתאים לי לראות בך כלי, אני רוצה לראות את האדם שאת כדי שאתן מרחב מלא לאדם שאני - יחד איתך."
בגלל זה אמרתי שהייאוש שלך הוא מקסים כל כך. את- דרך גילוי הלב ללא תנאי- מתחילה להגיד שיש לך קיום עצמאי גם אם זה יכול לפגוע בזיו.
זה גבול שהרבה מאד אמהות גם היום לא מסוגלות לעבור.
ואפשר להמשיך ולהרחיב בשני ערוצי פעולה (פה אני נסחף לעצות ולכן תרשי לעצמך לקחת את מה שמתחבר לך):
א. להיזכר בעצמך, ביופייך, בייחודיותך, ברצונות שלך שאינם קשורים לילדייך ולבעלך, רצונות שמבטאים את שמחת החיים המיוחדת לך. וליישם. לקחת ימים חופשיים או חצאי ימים, ליצור בחיים שלך נישות של עשייה מחייבת שקשורה רק אלייך.
ב. לנסוע עם זיו (את וזיו וזהו) להיות ביחד רק שניכם כדי להזכיר לך ולו שיש שפע של אהבה ושפע של התמסרות שניתן ללא מאבק.
במשך יממה או שתיים ליצור תנאים לפגישה מחודשת ביניכם.
יכול מאד להיות שלא בא לך עכשיו לנסוע איתו ואז תתמקדי בערוץ הראשון עד שיבוא לך, לא כדאי וגם אי אפשר לעשות זאת כמשימה.
